"אל העפר" הוא מסה ספרותית שתחילתה בחוויית ילדות של מפגש עם המוות בין שביליו של בית קברות, והמשכה בהתעמקות סקרנית, רגישה ותובענית כאחד, של האיש הבוגר בתמונת העולם שמציע הסיפור התנ"כי כמענה למצוקה הקיומית שמחוללת ההתוודעות של האדם אל ארעיותו, אל מותו. במקום אלמוות ליחיד מבטיח התנ"ך את הנצח ברצף הדורות של הקיום הקולקטיבי, שמתגבש בהדרגה לקיום הלאומי של העם העברי הנבחר. ואולם גם בתמונת העולם הזאת לא נמצאת הרגיעה. שוב ושוב היא מיטלטלת בין הישות הלאומית והנצחיות המובטחת לה אם תקיים את התנאים הנדרשים ממנה, ובין היחיד וימיו הקצרים, שבן רגע הם מעפילים אל פסגות ובן רגע הם צונחים לתחתיות, ובן רגע – נכחדים ואינם. יובל שמעוני בוחן את הטלטלות בין שני הקטבים האלה ובתוך כך יוצא עם הקורא למסע קיומי וספרותי על פני אחדים מן היפים והמסעירים שבסיפורי התנ"ך, ובדרך מתעכב מפעם לפעם גם אצל מיתוסים של עמים אחרים והמענה שמציעים הם לאותו מצוקה עצמה. מסע זה אינו מנותק מהמציאות הרוחנית והפוליטית שלנו כאן ועכשיו. דרכו של הסופר לגעת בה – היטב הוא יודע את הסוד הנפלא של הצמצום – היא עוד פן של הטקסט המפתיע הזה.
