ספרות | ספרות מקור

דן בן-אמוץ (1923־1989)

 

Dahn Ben-Amotz

 

 דן בן-אמוץ, סופר, עיתונאי, סאטיריקן והומוריסט. נולד בכ"ז בניסן תרפ"ג, 13 באפריל 1923 בעיר רובנו, בפולין, בשם משה (מוסיה) תהילימזאָגער. למד בבית-ספר עממי עברי שהיה מסונף לרשת ´תרבות´, ומשסיים את לימודיו שלחו אותו הוריו לארץ-ישראל ללמוד בכפר הנוער החקלאי בן-שמן. כעבור שלוש שנים, בנובמבר 1941, נספו אביו, אמו, אָחִיו ואחותו עם כל קהילת רובנו בשואה, עובדה שחשף בציבור רק בשנותיו האחרונות. בבואו לבן-שמן באוגוסט 1938 הוחלף שמו למשה שעוני, בשל שיבוש בתרגום שם המשפחה שלו. עם סיום לימודיו שם ב-1942 יצא להכשרה חקלאית בגליל, שהה בדגניה ולאחר-מכן בנהלל. ב-1943 התגייס לצי הבריטי ושירת תחילה בחיפה ואחר-כך בליווי שיירות אספקה ממצרים לארץ-ישראל. ב-1945 ערק מן הצבא והסתתר חודשים אחדים בקיבוץ בית קשת, ובתוך כך שינה את שמו לדן בן-אמוץ. באותם ימים פורסמו ראשוני סיפוריו. הראשון בהם, ´הידיד´, נדפס בשבועון ´תשע בערב´ בעריכת אורי קיסרי. באותה שנה התגייס לפלוגה הימית של הפלמ"ח (הפלי"ם) ועבר קורס חובלים. ב-1947 נשלח לצרפת והשתתף בשילוח ספינות מעפילים וספינות נשק לארץ-ישראל במסגרת המוסד לעלייה ב´. כל אותן שנים המשיך בן-אמוץ לכתוב ולפרסם. בין 1945 ל-1949 פורסמו כעשרים וחמישה מסיפוריו בעיתונות הספרותית, בעיקר ב´משמר´ וב´בשער´, וכן תרגם מחזות אחדים. הוא אף השתתף ב´ילקוט הרעים´, האכסניה המובהקת הראשונה של ´דור בארץ´, בסיפור ´פיקולינה´ (1946), על התאהבותו של מלח בנערה צעירה בנפולי, המתגלה להפתעתו כפרוצה. ב-1950 הופיע ספרו הראשון, אסופה של שמונה סיפורים בשם ´ארבעה וארבעה´. נושאי סיפוריו הראשונים שאובים בעיקר מחוויות חייו: הווי הקיבוץ, הצבא הבריטי, ימאות והעפלה. בולט ביניהם ´סיפור על הגמל והניצחון´, שאף נבחר להיכלל באנתולוגיה הייצוגית ´דור בארץ´ (1958).  ב-1950 יצא לארצות-הברית, ניסה ללמוד משחק בניו-יורק וקשר קשרים חברתיים אמיצים עם אחדים מכוכבי הוליווד, שאף הקנו לו תפקיד זעיר בסרט ´חשמלית ושמה תשוקה´ לצידו של מרלון ברנדו. בשובו ארצה חיפש את דרכו בעיתונות, וב-1953 החל לפרסם ב´דבר השבוע´ (ולאחר-מכן ב´מעריב´) את המדור ´מה נשמע´.  באותה שנה החל לפרסם ב´משא´ עם חיים חפר סיפורים הומוריסטיים קטנים מהווי הפלמ"ח בכותרת ´ילקוט הכזבים´ (כונסו בספר ב-1956, ושוב ב-1979). בעקבות הפופולריות הרבה של טורים אלה הוזמן להשתתף בתוכנית ההומור הרדיופונית ´שלושה בסירה אחת´, וכבש בה את מרכז הבמה, בעיקר בפיליטונים ובמונולוגים שנונים, שהפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה בכל בית בישראל. בשנות החמישים והשישים השתתף בשורה של מיזמי תרבות והווי נוספים: מופעים נוסטלגיים על ראשיתה של תל-אביב, הקמת מועדון ´החמאם´ ביפו, כתיבת מערכונים ללהקת ´בצל ירוק´, הקמת השבועון הסאטירי ´ציפור הנפש´ (1964), הגשת תוכנית רדיו חדשנית בשם ´טעם וריח´ בגלי צה"ל, עריכת ערבי ראיונות פומביים ועוד. מבחר מטוריו העיתונאיים כונס בספרים ´מה נשמע´ (1959; ושוב ב-1989) ו´איך לעשות מה´ (1962). באותן שנים נטבע דיוקנו כגילום מושלם ונערץ של הצבריות הישראלית, והוא עצמו שקד על טיפוחו של דימוי זה תוך העלמת הרקע הגלותי שלו. בד בבד התבלט כאחד מראשי הפעילים של השמאל באירועי מחאה נגד מדיניות הממשלה כלפי הערבים, לפני מלחמת ששת הימים ואחריה. בשלהי שנות השישים חזר בן-אמוץ אל הסיפורת ה´רצינית´ ופרסם שלושה רומנים. ´לזכור ולשכוח´ (1968) מתאר את שיבתו של ישראלי צעיר לגרמניה כדי להסדיר את תביעת הפיצויים על רכושה של משפחתו שנספתה, ואת התאהבותו ונישואיו עם אשה גרמנייה. ´לא שם זין´ (1973), שנכתב על רקע מלחמת ההתשה, מתאר את הידרדרותו של צנחן בעקבות פציעתו ונכותו הקשה, והוא רווי מחאה אנטי-מלחמתית חריפה. ´יופי של מלחמה´ (1974) עשוי כפרקי יומן של חייל שנהרג במלחמת יום הכיפורים המובאים לדפוס, כביכול, בידי המחבר. הספרים זכו לפופולריות רבה בעיקר בקרב צעירים, אולם הביקורת היתה מאוחדת בהערכתה השלילית כלפיהם. לאחר-מכן פרסם בן-אמוץ שורת ספרים הכוללים סיפורים, זיכרונות, רשימות עיתונאיות ומסות קצרות המַרצות את השקפותיו הפרובוקטיביות בתחומים מגוונים: ´קריעה תמה´ (1974), ´תפוס כמה שאתה יכול´ (1975), ´זיונים זה לא הכל´ (1979), ´זיוניוני הדרך´ (1982), ´סיפורים פה, סיפורים שם´ (1982). המפעל החשוב ביותר שלו בשנים אלה היה עריכת המילון לעברית מדוברת עם נתיבה בן-יהודה. בשני כרכיו (´מילון עולמי לעברית מדוברת´, 1972; ´מילון אחולמניוקי לעברית מדוברת´, 1982) תועדה העברית הישראלית שמשנות הארבעים ואילך בצורה שיטתית. עיקר תרומתו של בן-אמוץ היתה במשפטי ההדגמה שחיבר לכל ערך, האוצרים בדקוּת ובהומור עולם ישראלי שלם של הווי, מנהגים ודרכי שיח. בשנותיו האחרונות הוסיף דן בן-אמוץ ופרסם כמה לקטים של הומור והווי (´סיפורי אבו נימר´, 1982; ´כליל תפארת המליצה´, 1985) וכתב טורים עיתונאיים פופולריים בעיקר בעיתון ´חדשות´, שהיה ממשתתפיו הבולטים. כמו-כן עסק באמנות פלסטית, יצר קולאז´ים פיסוליים של אובייקטים משומשים, והציג מספר תערוכות מצליחות. משלקה במחלה הסרטן הדהים את הציבור כשערך לעצמו, חודשים ספורים לפני מותו, מסיבת פרידה רבת משתתפים ורבת תהודה, שהעלתה את ההתעניינות הציבורית בו לשיאים חדשים. הוא נפטר בביתו ביפו ב-20 באוקטובר 1989, ונקבר בקיבוץ שדות ים. ב-1992 פורסמה ביוגרפיה מפורטת עליו מאת אמנון דנקנר, שעוררה סערה ציבורית.

ניתן לרכוש את הספר יופי של מלחמה ישירות באתר באמצעות הוספתו אל סל הקניות - הקניה באתר מאובטחת ובטוחה. לחילופין ניתן להתקשר אל החנות ולבצע רכישה טלפונית.