אין פריטים בסל
שום גמדים לא יבואו
שרה שילה
תחילת הכתיבה
בחודש ינואר 2000, הוכרזה כוננות ספיגה בגליל המערבי.
"את הכל שכחתי כשהיא נפלה. אחת איומה, שכיבתה את כל החשמל, ועוד אחת מיד אחריה, חזקה ונוראית ממנה פי מליון" היה המשפט הראשון שפרץ ממני באותו היום. לא יכולתי לדעת ברגעים ההם שהמשפט הזה מבשר את תחילתה של כתיבת רומן, כתיבה שתמשך ותארך עד אוגוסט 2005; לא ידעתי מי היא הדוברת, וגם לא מה היו הדברים ששכחה. דבר אחד ידעתי בוודאות, שהלכה והתבססה בגופי הרועד, שאני חווה הזכרות ליל קטיושות במעלות בשנת 82, בפתיחת מלחמת לבנון. יותר מאוחר, כאשר נוכחתי לדעת שזרם המילים ממשיך, והוא חזק ומשמעותי, הבנתי גם שככל הנראה הספר שאכתוב יתרחש בשנים האלו, בעיר פיתוח הסמוכה לגבול.
בשנים שלאחר מכן כתבתי את סיפורה של משפחת דדון. ולמרות שתחילת הכתיבה נגעה באירוע מסוים שעלה בזכרוני, שהופיע כמראה או יותר נכון כמִשמע זעקת עשרות משפחות מצטופפות אל דלת מקלט נעולה בחושך, כאשר קטיושה נופלת ממש בסמוך, הרי שההמשך, רובו ככולו, עלה מן הדמיון.
"אחרותו של האחר"
ככל שאני מתבוננת במניע שלי לכתיבה אני מגלה שיש בו מעט מאוד מהדחף לספר את עצמי. עוצמתית ממנו היא התשוקה להבין דרך הכתיבה את מה שאני מכנה "אחרוּתו של האחר".
זיכרון ילדות בהיר מאיר תמונת ילדה ואמה בחנות נעליים. בתוך חמש דקות לכל היותר הייתי בוחרת את הנעליים שאנעל באותו החורף, ומתפנה למה שחשוב באמת. בזמן שהמוכרת ואמי היו לוחצות את קצה הנעל, כדי לבדוק אם היא במידה הנכונה, אני כבר לא הייתי איתן, אני כבר נשאבתי לגמרי למראה ילדה אחרת היושבת על הספסל ולפניה מספר זוגות נעליים. כל זוגות הנעליים שמתוכן התכוונה לבחור היו כאלה שלעולם לא הייתי בוחרת. אני זוכרת את ההתרגשות העזה ברגע הזה ואת השאלה הגדולה, המפעימה (אני כותבת מפעימה, כיוון שאני יכולה לחוש בתוכי גם עכשיו את הלב ההוא, הקטן, הסוער): מה יש בתוך הילדה הזאת שכל כך שונה ממה שיש בי, ואשר גורם לה לבחור בנעליים שלעולם לא הייתי בוחרת?
הרצון הזה, להבין משהו מ"אחרותו של האחר", שלא בעין החיצונית הרגילה והשופטת, (שאולי היתה מסתפקת באמירה: איזה טעם רע יש לה!) כאילו תמיד אהיה נידונה לראות את האחר באופו יחסי אלי, מלווה אותי כל חיי. להכיר מבפנים אופן חשיבה אחר, סולם שונה לגמרי של חושים, תפיסה רגשית בעלת גוונים שונים משלי, היו ועדיין סיבות טובות מאוד לכתיבת דמות בדויה.
היה לי חוזה מאוד קשוח עם הדמויות שלי, בו היה מצוין במפורש שאסור לי להעביר שום מידע לדמות אחרת. וכך, לאט לאט נוצרה משפחה שכל אחד מחבריה חווה את עולמו באופן נבדל, ומנחש את האחרים באופן חלקי ומיוחד לו.
דבר דומה קרה לי כאשר הרגשתי שאני מצליחה לפרק קצת את המצוקה לגווניה השונים.
דווקא בתקופה שבה יש צמצום של תיאור המצוקה הכלכלית-חברתית, עד כדי פלקט על כל מסך הטלויזיה הנותן רק מספר גדול ומכליל (של מספר האנשים החיים מתחת לקו העוני, לדוגמא, או של הרעבים או של המובטלים), שמחתי לגלות עד כמה פרטי ואנושי הוא מקור נביעת המצוקה.
קובי דדון, בן התשע עשרה, הויזואלי ובעל החושים האסטתיים (אפילו הדיבור שלו "ראייתי"), הוא זה שיסבול יותר מהאחרים שהמראה החיצוני של הבית ושל העיירה כמו גם ממראהו של אבא בבגדים המשומנים של מוכר הפלאפל. לעומתו, אחותו אתי, בת השבע עשרה, שכמעט אינה רואה את החוץ, כואבת כל עיוות של האמת, כל מצב של עֵדריות. בתחושתה, המצוקה האמיתית במקלט אינה האיום החיצוני,ואפילו לא הצפיפות והמחנק, אלא המהירות שבה האנשים נצמדים זה לזה, מאבדים את יחודם והופכים להיות מה שהיא מדמה כמפלצת-הפחד.