האם אפשר היה למנוע את חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-12 ביולי 2006? מדוע לא הופסקה הלחימה בלבנון ארבעה ימים לאחר תחילתה, כפי שנקבע בפקודת המבצע הראשונה של צה"ל? מדוע שינה הרמטכ"ל את דעתו ביחס למבצע קרקעי, ולמה דחף ראש הממשלה למהלך המסיים העקוב מדם, שלו התנגד בחריפות רק יום קודם לכן? איך נכשלו כוחות צה"ל מול התנגדות של ארגון שאין לו מטוסים וטנקים? כמה קרובה היתה ישראל לעימות עם סוריה, ומדוע הוצנח סגן הרמטכ"ל לפיקוד הצפון?
אלה רק מעט מן השאלות איתן מתמודדת ישראל מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה. עכשיו, לראשונה, יש להן תשובות. שבויים בלבנון מביא במלואם את פרטי הדיונים בממשלה, בקבינט ובמטה הכללי, ומגולל את מהלכיה המדיניים והצבאיים של המלחמה תוך חשיפה של תחקירי צה"ל ועדויותיהם של קצינים בכירים ושרים בממשלה.
ב-34 ימי המלחמה נחשפו כל הפגמים בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, מערכת היחסים המעוותת בין הדרג המדיני לצבא והליקויים שיצרו שנות הלחימה בשטחים בצה"ל עצמו. שלושה קברניטים כושלים – ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון פרץ והרמטכ"ל חלוץ – הפכו מבצע תגובה למלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות, שבסופה השתלטה על החברה הישראלית תחושה עזה של כישלון וחרדה. מי שמבקש להבין ולתקן את מה שנחשף בקיץ 2006 חייב להביט בתמונה המלאה, לדעת מי היו האנשים שהובילו את המלחמה ולמה הם פעלו כפי שפעלו. התמונה הזאת מצויה בדפיו של שבויים בלבנון.
