ארץ ישראל | צבא

עדויות מגובה החול / מעוזיה סגל

 לפני למעלה מחמש שנים נסעתי יחד עם חברי ומפקדי לשעבר בנצי עציון לאזכרה באנדרטה לחללי הצנחנים בתל נוף. תוך כדי נסיעה הוא הצליח לשכנע אותי לכתוב את סיפור הצנחנים בקרב החווה הסינית.

מאותו יום ולמשך חמש השנים הבאות, נשאבתי לתוך סיפור הקרב בליל ה 16-17 לאוקטובר 1973. עברתי מחייל  לקצין, מחובש לרובאי, ממחלץ למחולץ ואספתי את סיפוריהם על הקורות אותם באותו לילה מר ונמהר.  

מהר מאוד גיליתי כי הסיפור האמיתי בלילה ההוא לא היה האסטרטגיות המורכבות של מפקד האוגדה, או טקטיקות מתוחכמות של מפקד הגדוד, לא הסתערות מול אש האויב וקרב פנים מול פנים של הלוחמים, אלא יכולת העמידה שלהם במשך למעלה מעשר שעות, חשופים לאש מצרית צפופה ומדויקת של מרגמות, נשק קל וטילי סאגר מול רובי אף אן מיושנים ותתי מקלע עוזי שכל גרגר חול יצר אצלם מעצור.

 בספר "עדויות מגובה החול" אני מביא את סיפורם של לוחמים אלה מתחילת המלחמה. תחושותיהם ומחשבותיהם לפני הקרב, תוך כדי ולאחריו. הרצון העז שלהם להיכנס למעגל הקרבות לאחר עשרה ימים של שוטטות ללא מעש במרחבי סיני, הצורך שלהם לממש את פוטנציאל הצנחן. כל זאת לעומת הפחד מפני הפגז הבא, חילוץ חברים פצועים תוך סיכון חיים, הידיעה כי: "מהמקום הזה אני בטוח לא יוצא בחיים". שחוו תוך כדי הקרב.

 למעלה מ-30 שנה חלפו מאז אותו לילה קשה, הצלקות של חבריי לפלוגה ולגדוד לא חלפו, מראות הפצועים וההרוגים מופיעים בחלומותיהם של רבים מהם מדי לילה ולילה. בשבילם קרב הצנחנים החווה הסינית אינו מיתוס אלא מציאות מוחשית המסרבת להיעלם. רבים מהם פתחו את סגור ליבם בפעם הראשונה כשהתראיינו לספר זה, כמה מהם עמדו על כך שבת זוגם תשב לידם כדי שתשמע בפעם הראשונה מאז נישאו, מה הוא עבר במלחמת יום הכיפורים. 

אני רואה בספר זה כגלעד ללוחמי גדוד 890, ללוחמים ששרדו את הלילה, לאלה שדמותם חקוקה בלב כולנו. זהו גלעד לגבורתם של לוחמי גדוד 100 ופלוגת הנגמ"שים "במבה" שנכנסו עם עלות הבוקר לשטח האש, תוך סיכון רב וחילצו את הצנחנים הלכודים. 

בעיניי אין מדובר בספר מלחמה או מסמך היסטורי, זהו סיפור אנושי של צלקת עמוקה שנחקקה באותו לילה בנפשם של מאות לוחמים צעירים שזה היה הקרב הראשון על חייהם, קרב שלא נגמר עד ימינו אלה.