בסתיו 1944 היה נראה כי קִצה של גרמניה הנאצית הגיע וכי קריסתה היא עניין של שבועות ספורים. צבאותיהן של בעלות-־הברית כבשו תוך כארבעה חודשים את צרפת ובלגיה, לאחר מבצע מרהיב בחופיה של נורמנדי, והגיעו לגבולה המערבי של גרמניה.
במזרח ניצב הצבא האדום במבואותיה של ורשה, דרוך למבצעים נוספים נגד הוורמאכט המוכה. אבל לא כך התגלגלו הדברים. ניסיונותיהם של הכוחות האמריקאיים והבריטיים להמשיך להתקדם במערב הפכו לכישלונות צורבים, ובסוף 1944 הצליח הצבא הגרמני אף להפתיע את הגייסות האמריקאיים ולהפליא בהם את מכותיו ב"קרב על הבליטה".
התקווה כי שלטונו של היטלר יתמוטט תוך שבועות נמוגה לחלוטין, ואת אווירת הניצחון שליוותה את הנחיתה בנורמנדי החליפה תוגה מפוכחת. לניצחון היה צריך להמתין עוד חודשים. מדוע לא ניצחו בעלות־הברית כבר ב־1944? כיצד הצליחו כוחות גרמניים דלים יחסית לבלום בהצלחה כזו את תנופת התקדמותם של צבאות המערב? כיצד אירע שמפקד כוח המשלוח האנגלו- אמריקאי, הגנרל אייזנהאואר, הודיע - מבלי שהתייעץ בממונים עליו - לסטלין, מנהיגה של ברית־המועצות, כי צבאות המערב לא יכבשו את ברלין?
מדוע נחשבים הגנרלים הרוסים למצביאים הגדולים של המלחמה, וכיצד ניהלו הם את התקדמותו האימתנית של הצבא האדום עד לכיבושה של ברלין? ומה היה המחיר האנושי ששילמו בקרבות הענק בדרך לכיבושה של בירת גרמניה?
על כל אלה ניתן לקרוא בסאגה ההיסטורית המופלאה שלפנינו, שהיא אולי גם הדרמה הצבאית הגדולה ביותר של המאה העשרים וגם המערכה האחרונה למיגורה של אימפריית הרשע הגרמנית.
מקס הסטינגס הוא מחברם של שמונה־עשר ספרים וביניהם חמישה על מלחמת העולם השנייה. הוא שירת ככתב של שירות השידור הבריטי, הבי־בי־סי, ושל כמה עיתונים בבריטניה. בספרו "יוצאים למלחמה" תיאר את ניסיונו ככתב משדות הקרב של דרום־מזרח אסיה, המזרח התיכון ואיי פוקלנד. הוא זכה בפרסים רבים על ספריו ועל כתיבתו העיתונאית, והיה לעמית ב"חברה המלכותית לספרות". במשך כעשור שירת כעורך "הדיילי טלגרף" ולאחר מכן כעורך "איבנינג סטנדרד". כתב וערך את סדרת הטלוויזיה הנודעת "מלחמתו של וינסטון" על צ´רצ´יל ומצביאיו.
ארמגדון- הקרב על גרמניה: 1944-1945, מאת מקס הסטינגס בהוצאת דביר, משרד הבטחון, והמעבדה התפיסתית: המכללה הבינזרועית לפיקוד ומטה.
