ולטר בנימין וגרשום שלום שמרו על ידידות נמרצת במשך עשרים וחמש שנה – עד למותו של בנימין בספטמבר 1940 – אף על פי ששהו רק לעתים רחוקות ולתקופות קצרות באותו המקום. מחליפת המכתבים הרצופה ביניהם בשנים 1915-1940 נשמרו לרוב רק מכתביו של בנימין אל שלום, ואילו המכתבים שכתב לו שלום עד מרץ 1933, שנותרו בביתו של בנימין בברלין, נפלו בידי הגסטפו וכנראה הושמדו. ב-1977 הגיעו לידיו של שלום, כמעט באורח פלא, המכתבים שכתב לבנימין בשנים 1933-1940. ב-1980, כשנה וחצי לפני מותו בפברואר 1982, פרסם שלום את חליפת המכתבים משנים אלה, בתוספת הערות והקדמה פרי עטו.
התכתבות יוצאת דופן זו מהווה תיעוד רב-שכבתי הן ביחס לתחום האישי, הבין-אישי וההגותי של שני המכותבים, והן ביחס למצב הפוליטי והתרבותי באירופה, בפלשתינה ובארצות הברית בשנים שבין עליית היטלר לשלטון לראשית מלחמת העולם השנייה. בפני הקורא מוצגת עדות נוקבת על מצבו הקיומי התלוי על בלימה של בנימין בשנות נדודיו מ-1933 ואילך (מכתבים רבים עוסקים באפשרות הגירתו של בנימין לפלשתינה), עם גילוי כוחות יצירה אדירים אשר באו לידי ביטוי בעיקר בכתיבתו על קפקא, בעבודתיו "ילדות בברלין סביב 1900", "יצירת הפסאז´ים" ו"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". המכתבים עוקבים אחר התפתחות המכון למחקר חברתי, ראשיתה של "אסכולת פרנקפורט", קשריו של בנימין עם מכון זה והיחס המורכב שלו ושל שלום לאדורנו ולהורקהיימר, יוזמי המכון ומנהליו.
חליפת המכתבים שלפנינו מתעדת הדדיות נדירה של קשר רוחני ואישי, של קשב, עידוד וביקורת. הדדיות זו התקיימה למרות המרחק הפיזי הממושך ועל אף השוני בעמדות – במתח שבין מטפיזיקה ומטריאליזם. משני הצדדים מתגלה כאן יכולת מופלאה להבחין בדיוק רב בין המשותף למפריד, לכבד ולשבח את סגולתו וגדולתו של השני, גם כאשר גישתו אינה מובנת או אינה מתקבלת.
לספר מצורפת הקדמה מאת גרשום שלום על אודות מלאכת העריכה של הספר וכן אחרית דבר מאת פרופ´ איטה שדלצקי, אשר בוחנת את משמעותו של המכתב כסוגה בהגותם של בנימין ושלום, כמו גם את מקומם של הדיון על קפקא ושל הספר "אנשים גרמנים", מאת בנימין, בחליפת המכתבים הזאת.
