סימון דה בובואר וז´אן פול סארטר
לאחרונה עלו על מדפי הספרים הכותרים הבאים: "המין השני כרך שני - המציאות היומיומית" מאת סימון דה בובואר, "מוות רך מאוד" גם הוא מאת סימון דה בובואר, והביוגרפיה הזוגית: "בארבע עיניים- ז´אן פול סארטר וסימון דה בובאר חייהם אהבתם ואהבותיהם" מאת הייזל רולי. ספרים אלו שיצאו לאור כאמור בהפרש זמן קצר מאוד , גרמו לי לחשוב למה נמשכתי אל הפיגורה של הגדולה מכל בעיני , היא סימון דה בובאר, שענתה לי על רוב שאלותי כבת עשרה דאז וגם היום לגבי זהותי המינית ושורשיי כאישה באופן העמוק ביותר. כמובן שלא חדלתי לחקור בתוכי את דמותה והגותה שהשפיעו על דורות שלמים של חוקרות פמניסטיות כמוה: ג´ודית באטלר, ז´וליה קריסטבה, לוס איגרארי ואחרות שהושפעו כמוני מכתביה, וגם מתחו ביקורת רבה עליה – ועל הפער שבין קביעותיה כי הנשיות היא מצב שמגיעים אליו לבין הדטרמניזם המאפיין את התיאוריה ועל כך שהיא עצמה אימצה את סולם הערכים וכלי ההתנהגות הגבריים.
עניינה אותי התקופה שבה צמחו רעיונותיה. התקופה שבה צמחו גדולי הפילוסופים כמו : אלבר קאמי, ז´אן ז´אנה, היידגר, ז´אן פול סארטר, בני לוי ועוד..
זוהי התקופה שיצרה את הזרם האהוב עלי ביותר "האקזיסטנציאליזם" שהפך להיות אז בשנות ה -30 וה-40 לפילוסופיה אופנתית, בתוך תקופה זו סימון דה בובואר יוצרת וכותבת בצילו (או שמא בחסותו?) של גבר. הלא הוא הפילוסוף ההומניסט ז´אן פול סארטר מחבר: "הבחילה", "המילים" , " גיל התבונה", "אינטימיות" ,"בדלתיים סגורות", "ידיים מזוהמות", "הזונה המכובדת" ועוד ועוד..
דה בובאר וסארטר, שני סטודנטים לפילוסופיה בסורבון, הכירו ביולי 1929. להט אינטלקטואלי חיבר ביניהם. היא היתה בת 22 והוא בן 25 ועד מהרה- כך כתבה דה בובואר- הפקירה בידיו בהתלהבות את עצמה ואת חייה, " הוא היה הגבר הראשון ששכבתי עמו, וקודם לכן לא התנשקתי אפילו עם מישהוא" ,
וממשיכה " זה היה הקיום שלי קשור בקיומו שלו".
עוד אחד מהגילויים המעניינים בספר נחשפים בפנינו כאשר דה בובואר כותבת: " מבחינה מינית זו לא היתה הצלחה, בעיקר בגללו, שהמיניות אינה חשובה לו" שני בני הזוג לא הפסיקו לחקור את הזהות המינית, ועוצמת המיניות שלהם. כל הזמן - ביחד או לחוד. וכך על בסיס תחקיר מעמיק, ראיונות רבים ומאות מסמכים ומכתבים שחלקם הגדול מתפרסם לראשונה בספר החדש
שכתבה העיתונאית הייזל רולי הנקרא "בארבע עיניים" הוצאת כתר 2007
שמספר בפורוטרוט על יחסיהם וחודר עד לחדרי המיטות של בני הזוג, לסודות ולשקרים ולתוך סיפור זוגיותם הייחודית של ז´אן פול סארטר וסימון דה בובאר שניהלו מערכת יחסים פומבית ושערורייתית, שנמשכה 51 שנים. הוא היה פתיין בלתי נלאה שפיצה על כיעורו בברק מילולי ובתמיכה כספית באהובותיו הצעירות, והיא, הסופרת הפמיניסטית היפה והכמהה לאהבה, ניהלה שלל רומנים עם בעלים בוגדניים, עם תלמידות מעריצות, ועם אנשי רוח בולטים. ואף על פי כן, מסירותם ההדדית היתה טוטאלית: כל שדרשו זה מזו היה גילוי לב מוחלט.
הספר מומלץ מאוד לאלה שכבר ירדו לעומקם של דברים באשר לכל אחד מבני הזוג ומוכנים לשמוע את כל הדברים הטובים והרעים עליהם: את המשולשים הרומנטיים וחילופי הזוגות, את הסודות והשקרים וכל זאת בתקופה סוערת ורבת אירועים, תקופה שכללה את הכיבוש הנאצי בצרפת, מלחמת אלג´יר, המלחמה הקרה, סירובו של סארטר לקבל פרס נובל מלחמת ויטנאם ומרד הסטודנטים בפריז.
לא יכולתי להתנתק מהספר...
סימון דה בובאר ידועה בעיקר בזכות עבודתה על " המין השני" ( 1949 ) הכולל בחינה של "גורלה המסורתי של האישה" (המין השני\ כרך שני, הקדמה) והגורמים לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה התרבותית של עולמנו. היא תמכה בזכותה של האישה על גופה ובזכותה להפלה.
המין השני הוא אחד מן המחקרים החשובים ביותר שנכתבו על תפקידה ומקומה של האישה בחברה, וללא ספק ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.
לאחר שסופסוף יצא התרגום של הכרך השני (לאחר ציפייה מרובה) אני הייתי מציעה להתחיל דווקא שם. כי שם מצויה ההתגבשות והחניכה המינית שבובואר מעבירה את כל הנשים ביחד או בפרט. זאת חוויה רוחנית ומקוממת, היא עוברת כפסיכואנליטיקאית במסע ותיקון דרך הילדות, הנעורים, החוויה הלסבית, עוברת משם לתקופת גיל הנישואין, האישה הנשואה, האם, חיי החברה שלה ומעזה לגעת בנושאים שכאישה וכבת אדם הומנית היה קשה לגעת. בפרק "הזנות והטאירות" בספרה "המין השני", היא נוגעת גם כן בבגרות של אחרי גיל המעבר והגילוי העצמי המחודש שזנחנו בילדות והנערות ואל הזקנה, עוסקת במצבה של האישה ואופיה, מחפשת איתנו את הצידוקים להשקפות הנושנות ולאחר מכן פרק מסיים של לקראת שחרור. כאן בתור אישה הגעתי לפסקה לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב לכתוב משפטים שלמים העיקר שיגיע לסף התודעה, שיחלחל. ושם היא כותבת את מדרשתה על האישה העצמאית, ומסקנות. היא קוראת לכל הנשים כולן לדרוש את מקומן מחדש ולשיוויון מקצועי ולביטול המיתוס "הנשי הנצחי"
"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה"
היא כותבת עבורנו את מגילת הזכויות שלנו מחדש, מימים ימימה מתוך תפיסות עתיקות יומין שאותן תוכלו לראות בספר המלווה "המין השני כרך ראשון -העובדות והמיתוסים" כותבת דה בובואר שאנו שנולדנו על ברכי נשים, בתוך עולם של נשים, וייעודנו המקובל הוא נישואים, שעדיין משעבדים אותנו בפועל לגבר. לגבר שיוקרתו כלל לא נמחתה, והיא עדיין נסמכת על יסודות כלכליים וחברתיים איתנים כתמיד. לכן יש לבחון את גורלה המסורתי של האישה ואיך היא מכשירה את עצמה למצבה, איך היא חווה אותו, באיזה יקום היא חשה עצמה כלואה , אילו דרכי מילוט פותחות לפניה את כל אלה שברצוני לתאר, רק אז נוכל להבין אילו בעיות ניצבות לפני נשים שירשו עבר כה קשה ומתאמצות לעצב את עצמן בעתיד חדש.
זהו מניפסט משחרר המיועד כמובן לנשים אך יותר לגברים!
האחרון מבין הספרים שתורגמו עתה הוא "מוות רך מאוד" ספר קטן ונאה בהוצאת כתר,
המספר את סיפורה האוטוביוגרפי באומץ וברגישות על אודות ההתמודדות עם המוות. זה אולי אחד הספרים החושפניים ביותר שלה, ספר המגלה את הקרביים והלב. זהו תיאור הימים האחרונים של אמה. וזהו סיפור המפגש של בובאר עם מחלתה ומותה של האם.
הספר יצא לאור ב1964 והוגדר לא פעם כשיא הצלחתה, סארטר טען שזה הטקסט המרגש ביותר שכתבה.
"איך יכול להיות מוות רך? ובייחוד לאור העובדה שמדובר במוות של אדם קרוב מאוד, אמא, ובפרידה לא קלה" שמים לב לאור הטקסט איך בכתיבתה היא מתמודדת עם גדול כאביה.
דה בובואר מתארת את מחלתה הפיזית של אמה בפרוטרוט ובדייקנות, אך קשה לא פחות היא "מחלת האמהות" על הקשר המורכב בין אם לבתה.ספרים שעוסקים כאמור בתחום "ילוד אישה" של אדריאן ריץ 1976, ו "גם אהבה" של אליזבת באדינטר 1980, ועוד..
לאורך הספר נעה הדוברת בין עבר להווה ילדות ובגרות, מרחק וקרבה, דמיון ושוני, מחלה פיזית ומטאפורית, דחייה וקבלה, מוות ולידה. מתברר שרק הפרידה הזאת מאמה מאפשרת לבת לפתור במובן מסויים את המתחים האלה: לקבל את אמה ולחוש קרבה אליה.
אני כבובואר שחשה את ההזדהות עם אמה הכמעט מוחלטת, את הרגשת המחנק ולעתים את האהבה האינסופית שאמי מרעיפה עלי, ומזהה את הדמיון הרב בינינו, לא רק פיזי, אלא אישיותי – נפשי, מבינה את תחושת השחרור של בובאר.
כך היא כותבת "פי שלי – הוא אמר לי (סארטר) לא ציית לי עוד. שמתי את פיה של אמא על פני ועל כורחי חיקיתי את תנועותיו. כל דמותה, כל הוויתה, נתממשו באותו פה, והחמלה קרעה אותי לגזרים" (עמ´ 37)
כמוני כמוה שכל הזמן שפטתי לחומרה את אמי על חוסר עצמאותה, על תלותה באבי ועל דרך חייה הפסיבית, שתפקיד אמי סתר בעיני את צרכיה של האשה, וכמו אמה של בובאר כך גם אמי אשר חייתה כנגד עצמה ושירתה תפקיד: את "האם הממסדית" , וויתרה על רצונותיה, ותאוותיה, והדחיקה רבות מהן, ונשאה הכחשה זו בזעם.
ברוב יצירתה התכחשה בובאר לגוף וראתה בו מנגנון הכולא נשים בתוך האימננטיות. דווקא בספר זה הגוף החולה של האם הוא זה שמחבר בין נשים, החשיפה של גוף האם, הצורך לטפל בו, אלו הדברים שיוצרים קרבה, וחזרה לקשר הראשוני, הקדם מילולי, עם האם, ומאפשרים שיקום יחסים ביניהן. כמובן שכל בת לא משנה מה גילה שאיבדה בשלב זה או אחר את אמה תחווה צער ענק על איבוד זהותה, וכמו כן גם על כתיבת העצמי שלא ימומש.
חובה לקריאה!
בשנת 1985 זכתה בפרס ירושלים לחירות האדם.
סימון דה בובואר נפטרה ב14 באפריל 1986 ונקברה לצד ז´אן פול סארטר בבית הקברות במונפארנאס בפריז.
|
